<h1>פסקי ריא"ז — נדרים</h1>
<h2>דף לו:</h2>
מי שנדר ונתחרט על נדרו הולך אצל חכמ' ונשאל על נדרו, ואפילו לפני שלשה שאינן מומחין, ובלבד שיהיו בקיאין בטיב התרת נדרים, ואפי' (ל)אחרי' מסבירין להן והן סוברין כמו שמבואר בפרק כל פסולי המוקדש' [בכורות ל"ו ע"ב], והן מתירין לו שנ' לא יחל דברו. אמרו חכמים [חגיגה י' ע"א] על פי הקבלה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, שמאחר שהוא מתחרט על נדרו והן מתירין לו והוא מורשה על פי בית דין אין זה כמיחל דברו. ובזמן שהיתה סמיכת החכמים בארץ ישראל חכם שהיה מומחה ומוסמך יכול להתיר הוא לבדו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון בראיי' י"ג. ואין ראוי לו לאדם להתיר נדר במקום רבו. כיצד מתירין שואלין אותו תחלה כיצד נדר ועל מה נדר, שצריך לפרוט הנדר לפניהם שמא הדירוהו בית דין, כגון אלמנה שבאת לגבות כתובתה מנכסי יתומים והדירוה בית דין שייאסרו פירות העולם עליה אם יש בידה כלום מנכסי היתומים וכל הדומה לזה, שאין ראוי להתיר להם כמו שמבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ה ע"ב]. אחר שפורט הנודר את נדרו פותחין לו בחרטה ואומרין לו מתחרט אתה על נדרך, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון בראיי' י'. ואם הוא מתחרט מדקדקין בחרטתו כיצד היה מתחרט ועל מה מתחרט, אם הוא אומר שנדר על דרך כעס ולאחר שעבר כעסו נתחרט לאלתר מתירין לו נדרו מיד, ואומר' לו בלש' התרה מותר לך הנדר הזה או שרי לך מחול לך, והנדר בטל מעיקרו והרי הוא כאילו לא נדר, ולא יאמרו לו בלשון הפרה, שהבעל מיפר בלא חרטה ואין החכם מיפר בלי חרטה, אלא מתיר על ידי חרטת הנודר ועוקר הנדר מעיקרו. ואם אמר אין כאן נדר אין כאן שבועה הרי זו לשון התרה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק נערה המאורשה [ה"ח].
